צבא

פסקל היה בן עשרים, מבוגר מעט משאר החיילים, שזוף מחודשי אימונים ותפיסת קו, פעם אחת בארץ ופעם אחת בלבנון. שבעה חודשים חלפו מאז התגייס לחטיבת הצנחנים ושלושה חודשים מאז פרצה מלחמה ראשונה בלבנון. שיגרה ופעילות מבצעית החליפו זו את זו באורח לא צפוי. בתחילה, נקראה פלוגת הצנחנים לשמירה בבקעת הירדן כדי שטירוני הצנחנים יתפסו את מקומם של חיילי נח"ל, שנקראו ללבנון. בפעם אחרת,  הוקפצה פלוגת הצנחנים  ללבנון, לתפוס קו מדרום-מזרח לבירות. מונטֶה וֵרדֵה, עיירה ציורית,  קיבלה את פניהם ללא תקלות יוצאות דופן. בתי העיירה נחו על מדרונות ההרים וצמחיית מחט צפופה השיבה רוח רעננה לצנחנים הצעירים. אחר כך, שבו למחנה האימונים והלחימה בעיירה בעלת השם האיטלקי נדמתה לחופשת קיץ. הם החלו באימון מתקדם ובקורס צניחה.

עוד בעודו ילד קטן היה פסקל מדמה עצמו לצנחן, מבטא מילה בשפה זרה וקורא: GO! כפי שלמד מתוכנית טלוויזיה אמריקאית, וזינק אל עורף אויב דמיוני.  איש לא הבין לנפשו של בן השלוש, שהשליך נעליים חדשות מעבר לחלון ביתו בפרבר רוני, בפאתי פריז, Uקורא לחלון הפתוח: GO, GO !  נעליו של דודו, חיים, צנחו מטה מן הקומה הגבוהה אל הרחוב והוחלפו, חיש, בידי עובר אורח בנעליים ישנות.

משהחל בקורס הצניחה, התגשם החלום לקפוץ אל האוויר הפתוח. פסקל עמד צפוף לצד חבריו, יצב את גופו כפי שלמד וחיכה למדריך הצניחה שיורה לו לקפוץ. לא היה בו ספק, לא פחד, רק המתנה לקריאה. ומשבאה, הושלך החוצה ושמי הארץ חבטו בגופו רוח שִֹמחה. הוא עף והתגלגל על הארץ, קם בחיוך של פליאה. אחריו צנחו אחרים, אחד אחרי השני, קמו ואספו את המצנחים ופניהם סמוקות מהתרגשות. צנחו פעם ועוד פעם, עד שבליל הארבעה עשר בספטמבר 1982, הוקפצו ללבנון. מפקדי הפלוגה הצעירה, שמנתה שלוש מחלקות, ארגנו את החיילים בדחיפות ומיהרו לבסיס חיל האוויר בשיאו של לילה. הארץ שקטה, הכל היה כתמול שלשום, אזעקה לא נשמעה, כבישים לא התרוקנו, איש לא ישב במקלטים. הלחימה התנהלה כמו בכוכב אחר ולוחמיה באו ושבו, עוברים בין מציאות אחת לאחרת, בין שלום למלחמה.
עד קצה הגבול עמ' 38