אליהו וניקול אברהמי, יחד עם ידידם הקרוב ושותף לדרך, דוד זריאן, השקיעו את שעותיהם הפנויות בתכנון פרויקט, מטרה ראויה שתתלווה לעלייתם ארצה ותביא משב רוח אנושי וציוני אחר. דוד זריאן היה מורה לפילוסופיה, שעלה לקיבוץ עין גב ושב ללימודים בצרפת. החל בדירת המשפחה המרווחת ברובע השלושה עשר, ועבור ברובע הארבעה עשר של פריז, מראשית שנות השבעים, היה ביתם פתוח למפגשים ומחשבה, מרכז לרוח אנושית ויהודית שהפיץ אור, ליושביו ולבאים בשעריו.
פסקל נשאב לאווירה הקסומה ששרתה בסלון המשפחה. אנשי רוח ואמנות, יהודים כנוצרים, הוזמנו למפגשים שנערכו בעיקר בסופי שבוע ובחגים. אליהו אברהמי נהג לצאת בשעות אחר הצהריים, לאחר יום עבודתו, לבתי הקפה ומקומות ההתכנסות ברובע האמנים, מונפרנאס Montparnasse ולחפש קהל יהודי אחר להגשמת חלומו.
רחשי הבאים אל הבית, קולות דיבור ונושאי שיחה ישראליים, בארץ שטרם ביקר בה, נסך התרגשות בקירות הסלון ובאוזניו של פסקל. נפשו של הילד נשבתה אחר שיח תוסס, שנמשך, לעתים, עד חצות הלילה. הוא לא נכנע לעייפות, רק ישב והקשיב לאביו ולמוזמנים הנאספים, חברים ושותפים חדשים לדרך אחרת, ששוחחו על חברה טובה יותר, על עתידה של מדינת ישראל, על פיתרונות לבעיותיה.
פסקל לא השתהה, הזמן אזל כשעון חול, הוא נטל את תיקו האישי ואת ציוד הלוחמה, הסיט את דלת המושב האחורי:
"אני ממשיך לבד", הודיע.עד קצה הגבול עמ' 7
אולם פסקל לא רצה להינתק מן התוכניות הנרקמות, מרעיונות לעשייה חברתית וערכית סוחפת.רק מאוחר בלילה היו שמורות עיניו נעצמות וגופו רפה לתנוחת שכיבה, עד שנרדם. ניקול היתה קמה ומכסה את בנה בשמיכה, מאפשרת לו לישון על ספת הסלון, עד בוא הבוקר.
מחשבות ורעיונות התגבשו והתחלפו. ראשית, הוליכה המחשבה את אליהו, ניקול וחבריהם להקמת כפר בישראל. חשבו ליזום מרכז רוחני ישובי שיביא מורשת יהודית לצד רעיונות עכשוויים ויהפוך אבן שואבת לתושבי הארץ ולעולים אליה. רעיון הכפר החל להתפתח, אנשים באו ויצאו מבית המשפחה, חגים עבריים נחגגו במתכונת בית פתוח ומספר המשתתפים בהם הלך ורב. פסקל, כאחיו פיליפ, נחשף לרעיונות חדשים ולקשיי ביצועם. תוכניות עלייה, ופרויקט בלבה, עוררו את דמיונו.
יום אחד הוחלט כי הגיעה העת בני המשפחה נסעו, לצד זוג חבריהם, לחופשת קיץ ראשונה בישראל. השנה היתה 1973, פסקל היה בן אחת עשרה שנים, בראשית נעורים. מילים ושמות שנישאו בסלון ביתו הפכו קיץ אחד לנוף, אוויר, טעמים וריח. קיץ של חופשה בילו בני משפחת אברהמי לאורכה ולרוחבה של הארץ, שגדלה בעקבות ניצחון מלחמת ששת הימים. רוחות מלחמה נשבו מאחורי הקווים אולם אלו התבררו רק לאחר שעזבו את הארץ, בתום הקיץ, באוקטובר 1973. לנגד עיני הוריו, התגלתה דמותה של ארץ אהובה ויפת נוף, ומדינה, שהתפתחה מהר מששיערו.
כמנהגם, הביאו עימם טנדר, בו נסעו, לצדו בישלו ובתוכו ישנו בלילות זרועי כוכבים. הם ביקשו לראות כל מחוז, לחקור כל חבל ארץ. הביטו בעצי הארץ, בצבעי האדמה, למדו את אנשיה. שבת אחת התארחו במבוא מודיעים, מושב שיושב מחדש על ידי הרב שלמה קרליבך וחסידיו מארצות הברית והביטו משתאים בשמחה שבקעה משירי הרב. אחר כך, הדרימו. יום אחד עברו בעיר עזה, פסקל הביט בדייגים השולחים מכמורת אל המים ומעלים בה שפע דגים. הרחיקו לשארם א שיח, מים צלולים, חולות אינסוף והרים נישאים. פסקל חש כבתוך שלו, חופשי משהיה אי פעם.
עד קצה הגבול עמ' 96
