ואז הגיע פסקל. דרוך וערני, הוא ירד מן הרכב האחרון עליו נסע כאורח-פתאום וחבר לצוות הכוננות הראשון הניצב סביב האוטובוס החטוף. צוותי ימ"מ נוספים הגיעו, בזה אחר זה, וביניהם לוחמי הצוות השני – הצוות של פסקל – שנאספו במכוניתו של קצין משטרה, ובאו. ארבעה צוותים רחשו בזירה שהמתה מסוקים, רכבים וחַיִל. צלפי היחידה, כלבנים וחבלנים נערכו במקומותיהם לשניית פקודה. הפורצים סרקו את השטח, וזיהו דרכי גישה לאוטובוס. פסקל התמקם לצד א', מפקד הצוות הראשון, והתבונן באוטובוס העומד וקרני שמש מבהיקות בזכוכית חלונותיו כפנסים. מאז סיים את קורס הימ"מ השתייך פסקל לחבורת ה'קופים', משתלשלי הגבהים, אולם לא רק החבלים והסולמות משכו אותו אלא החתירה למגע, לקרב פנים אל פנים מול חורשי הרע. הוא עמד והמתין לפקודה, היו רגעים מתוחים והיה שלב שהמתח נשבר, הכל הבינו כי עומד להתנהל משא ומתן ארוך. אלוף פיקוד דרום הורה לצוותי המשא ומתן למשוך זמן, ולהתיש את החוטפים. לרגע אחד, פסקל התלוצץ.
"איזו שטות, רק לפני יומיים ביטלתי את ביטוח החיים שלי", עיניו קרנו אור שובב.
וי' הנהג ענה, "חבל, הנה עכשיו לא יישאר כלום לילדים".
אחר כך שבה נימה רצינית לפניו של פסקל, מבטו התרכז, ידו נכנסה לכיסו, כמחפשת שם פיתרון, עת פנה ללוחמים:
"חבר'ה, זה אמיתי?"
יומיים קודם לכן, נערכה ביחידה ללוחמה בטרור הצגת תכלית בה תורגלה השתלטות על אוטובוס. שר המשטרה, חיים בר לב, הגיע לצפות בה. פסקל חשב כיצד הדברים מתחברים ואיך הם נעים בקו ישר מיום שהצטרף ליחידה ועד לרגע הזה. שנה וחצי היה בקורס הימ"מ, ובמהלך האימונים הודחו רבים, וכשנה וחצי חלפה מאז החל בתפקידו ביחידה. אירועים קטנים התרחשו כל העת אבל הם נדמו זעירים, מקומיים, והנה אירע מבחן ראשון, חיי אדם עמדו מנגד ובנות ערובה, נשים חפות מפשע, המתינו להצלה במרחק צעדים ספורים.
טרם התקבלה הפקודה להסתער, שרירי רגליו של פסקל נמתחו, זרועותיו התקשחו, מבטו נע בין חבריו ליחידה לבין הנעשה במרחק, באוטובוס הנצור. שמש הבוקר הפכה חמה, בגדי הלוחם כבדו על הגוף. לאחר השעה עשר בבוקר יצאו המחבלים ואיום חדש בפיהם. האולטימטום השני קרא לשחרור כל האסירים הפלסטינים מבתי הכלא בישראל. רחל מצא תרגמה את הוראות המחבלים מערבית לעברית וקולה רעד. בכירי הפיקוד בשטח החליטו שאין להמתין עוד, הוחלט לפרוץ לתוך האוטובוס.
"איזו שטות, רק לפני יומיים ביטלתי את ביטוח החיים שלי", עיניו קרנו אור שובב.
וי' הנהג ענה, "חבל, הנה עכשיו לא יישאר כלום לילדים".
אחר כך שבה נימה רצינית לפניו של פסקל, מבטו התרכז, ידו נכנסה לכיסו, כמחפשת שם פיתרון, עת פנה ללוחמים:
"חבר'ה, זה אמיתי?"
יומיים קודם לכן, נערכה ביחידה ללוחמה בטרור הצגת תכלית בה תורגלה השתלטות על אוטובוס. שר המשטרה, חיים בר לב, הגיע לצפות בה. פסקל חשב כיצד הדברים מתחברים ואיך הם נעים בקו ישר מיום שהצטרף ליחידה ועד לרגע הזה. שנה וחצי היה בקורס הימ"מ, ובמהלך האימונים הודחו רבים, וכשנה וחצי חלפה מאז החל בתפקידו ביחידה. אירועים קטנים התרחשו כל העת אבל הם נדמו זעירים, מקומיים, והנה אירע מבחן ראשון, חיי אדם עמדו מנגד ובנות ערובה, נשים חפות מפשע, המתינו להצלה במרחק צעדים ספורים.
טרם התקבלה הפקודה להסתער, שרירי רגליו של פסקל נמתחו, זרועותיו התקשחו, מבטו נע בין חבריו ליחידה לבין הנעשה במרחק, באוטובוס הנצור. שמש הבוקר הפכה חמה, בגדי הלוחם כבדו על הגוף. לאחר השעה עשר בבוקר יצאו המחבלים ואיום חדש בפיהם. האולטימטום השני קרא לשחרור כל האסירים הפלסטינים מבתי הכלא בישראל. רחל מצא תרגמה את הוראות המחבלים מערבית לעברית וקולה רעד. בכירי הפיקוד בשטח החליטו שאין להמתין עוד, הוחלט לפרוץ לתוך האוטובוס.
"פרוץ, פרוץ, פרוץ!"עד קצה הגבול עמ' 13
כלהקה העומדת לצוד את טרפה, התקרבו הלוחמים מן הצוות הראשון ונעמדו במרחק קצר מן האוטובוס, על קצה גבעה. פניו של פסקל נדרכו, לבו הלם בקצב אחיד, חושיו התחדדו, דבר לא הסיח עוד את דעתו. הצוות השני, עמו יצא לדרך מבסיס היחידה, עמד על גבעה בצדו האחר של האוטובוס. איש מן הלוחמים לא עבר מצד לצד, כל אחד ידע את מקומו ותפקידו בכוח הפורץ. לוחמי הצוות הראשון נצמדו זה לזה כאיש אחד, וא', המפקד, קיבל קריאה שקטה, כמעט בלחישה, בקשר –
"פרוץ, פרוץ, פרוץ"
איש מלבדו לא שמע את הקול הפוקד, א' הביט לאחור, אל הלוחמים הצמודים לגוו וקולו רעם:
"פרוץ, פרוץ, פרוץ!"
מן התל הגבוה, ירדו הלוחמים בריצה. פסקל נע כחתול בר, רגליו שעטו אל מקום חניית האוטובוס. ראשו היה ממוקד במטרה, גופו פעל בהרף עין, וצלפי היחידה חיפו מאחור. הוא נע במהירות בין כדורים שורקים, יריות נשמעו מתוך האוטובוס, עת לוחמי הצוות הסתערו אל הרכב החטוף. מתכת האוטובוס היתה חמה, הלוחמים הציבו סולמות ועלו על אחורי הרכב החטוף. א' פרץ את החלון, פסקל נע צמוד, אחריו. משחדרו לאוטובוס, זיהו בין הספסל האחורי לספסל שלפניו, מחבל כורע, ותת מקלע 'קארל גוסטב' בידיו. המחבל סחט את ההדק אולם הנשק נתקע במעצור. לשנייה, הביט בלוחמים, והשניים פתחו בירי לעברו. ראשית, ירה א' ופגע במחבל, ואז, סימן פסקל במכה קלה לחברו שיסיט את הרגל, וא' נענה. ללא מילים, כחלקי מכונה אנושית אחת, הבינו הלוחמים זה את צעדיו של זה. חלקיק שניה רדף אחר, א' ירה ראשון, פסקל ירה שני, ושניהם פגעו במחבל והרגו אותו.
הכל התרחש כמעט מהר מן העין, האוטובוס מלא לוחמים, וכל החוטפים נקטלו. בוקר ארוך הוליך לקרב בזק ובתוך שלושים שניות, מאז נשמעה הפקודה לפרוץ, הסתיימה ההשתלטות. שריריו של פסקל נרגעו, לא היתה בו שמחת ניצחון, לא תשישות מאמץ, רק ידיעה שהמשימה בוצעה ושבי חטופים תם.
"פרוץ, פרוץ, פרוץ"
איש מלבדו לא שמע את הקול הפוקד, א' הביט לאחור, אל הלוחמים הצמודים לגוו וקולו רעם:
"פרוץ, פרוץ, פרוץ!"
מן התל הגבוה, ירדו הלוחמים בריצה. פסקל נע כחתול בר, רגליו שעטו אל מקום חניית האוטובוס. ראשו היה ממוקד במטרה, גופו פעל בהרף עין, וצלפי היחידה חיפו מאחור. הוא נע במהירות בין כדורים שורקים, יריות נשמעו מתוך האוטובוס, עת לוחמי הצוות הסתערו אל הרכב החטוף. מתכת האוטובוס היתה חמה, הלוחמים הציבו סולמות ועלו על אחורי הרכב החטוף. א' פרץ את החלון, פסקל נע צמוד, אחריו. משחדרו לאוטובוס, זיהו בין הספסל האחורי לספסל שלפניו, מחבל כורע, ותת מקלע 'קארל גוסטב' בידיו. המחבל סחט את ההדק אולם הנשק נתקע במעצור. לשנייה, הביט בלוחמים, והשניים פתחו בירי לעברו. ראשית, ירה א' ופגע במחבל, ואז, סימן פסקל במכה קלה לחברו שיסיט את הרגל, וא' נענה. ללא מילים, כחלקי מכונה אנושית אחת, הבינו הלוחמים זה את צעדיו של זה. חלקיק שניה רדף אחר, א' ירה ראשון, פסקל ירה שני, ושניהם פגעו במחבל והרגו אותו.
הכל התרחש כמעט מהר מן העין, האוטובוס מלא לוחמים, וכל החוטפים נקטלו. בוקר ארוך הוליך לקרב בזק ובתוך שלושים שניות, מאז נשמעה הפקודה לפרוץ, הסתיימה ההשתלטות. שריריו של פסקל נרגעו, לא היתה בו שמחת ניצחון, לא תשישות מאמץ, רק ידיעה שהמשימה בוצעה ושבי חטופים תם.
