בשישי, לאחר שקיעת השמש, היה פסקל מניח את ידיו החסונות על ראשי כל אחד ואחד מבניו, עוצם את שמורות עיניו ומברך: "יברכך הקדוש ברוך הוא וישמרך, יאר הקדוש ברוך הוא וישם לך שלום". אחר, נשק לראשי הבנים – טל, מתן ואוהד – ובירך את רעייתו.
יגון כבד בא אל בית אברהמי. בני המשפחה לא ידעו לאן להוליך את הצער, נאחזו זה בזה, אחים בהוריהם, אישה בבניה, סבים בנכדיהם וכולם יחד, בצוותי היחידה ללוחמה בטרור. לילה קודם הביט טל בפעם האחרונה בפני אביו בצריפין ונדמה היה לו כי חיוך נסוך על שפתיו. משקרבה בשורה, קראו פרקי תהילים ומשבאה, נשאו מבטם ליושב במרומים והמתינו לחלום, התגלות, סימן מפסקל.
למחרת, יום שישי, י"ט בחודש אב, תשעה עשר באוגוסט 2011, נפתח קו הרכבת הקלה בירושלים. המונים עמדו בחום אוגוסט בתחנות והמתינו לנסיעת הרצה בקרונות הקרירים. בנתיב מקביל, באור השמש, נעה שיירת האבל. ארונו של רב נגד פסקל יום טוב אברהמי זכרו לברכה נישא ותושבי העיר, כמלאכי משמר, הפנו מבטם לרכבו בדרכו אל ההר. דמעות זלגו מן העיניים, פנים קדרו, והשיירה עברה לאטה עד שעלתה ובאה בשערו של הר הרצל.
עצי אורן גבוהי צמרת ופרחים תמים קיבלו את פסקל בבואו למסע אחרון. קהל רב בא אל ההר ומיאן להאמין. לוחמי היחידה ללוחמה בטרור נשאו את הארון, ידיהם עזות, נפשם שבורה, בני המשפחה קרעו בבגדיהם והלכו אחר בנם. רוח קדים נשבה בין העצים אך הזמן עצר מלכת.
היונהעד קצה הגבול עמ' 181
בלילות, התעוררו בניו מחלומות ונעו בין חדרי הבית. קשה היתה השינה על האבלים. לילה אחד התעורר מתן וניגש להרוות צימאונו במים. מחלון המטבח, נגלו לו פני אביו, פסקל. הילה קרנה סביבו, עת הבטיח לבנו שהכל כשורה. צדיקים, אמר, יורדים אל הארץ.
יונה לבנה ירדה משמים והתיישבה בסוכת האבלים. גדולת גוף היתה ונוצות עיטרו את גופה עד רגליה. היונה סבבה בגינת הבניין, קרבה לבני המשפחה, התעופפה מעל הסוכה, ריחפה מעל הראשים.
"תראי את היונה", התפלאה ל', קצינת היחידה ללוחמה בטרור, אל סימה אברהמי, ושתי הנשים הביטו בציפור הלבנה.
חברים ובני המשפחה דיברו בילדיו של פסקל ואז, התקרבה היונה עד אליהם, כמו ביקשה להקשיב. חדלו לדבר בילדים, והתרחקה. יצאו הבנים לגינה, עפה היונה לקראתם.